סיפורים שלנו

שלום שם, א-מציץ. לשבוע המודעות של אדיסון, חשבתי שנשתף קצת על המסע של אדיסון שלנו.

הכל התחיל מתישהו ביוני 2018. רוח רפאים לא תאכל, ובשביל בריון לא לאכול, משהו בהחלט קיים. בתחילה, חשבו שיש לו גב רע. חמישה ימים אחר כך והוא עדיין לא אכל דבר, אז הגיע הזמן לבדיקת דם. בדיקת הדם תימשך בערך 20 דקות, אז בזמן שחיכינו, לקחנו את רפאים לטיול ברחוב. כשחזרנו לווטרינר, הוא די הוציא את ההובלה מהיד שלי ואמר שהכליות של רפאים לא עובדות. העולם שלי נעצר שם ואז. אין לי ילדים עם שתי רגליים, ילדיי הפרוותיים עם 4 הרגליים תמיד היו מרכז עולמי, כך כפי שאתה יכול לדמיין, זה היה הרסני. בכל מקרה, אנסה לשמור את זה בקצר ככל שאוכל. השארתי אותו בווטרינרים, קיבל טלפון תוך שעה, ונאמר לו שסביר להניח שהוא סובל ממחלת אדיסון. אני כמו ש- WTF היא מחלת אדיסון!!! הוריו של מגדל רפאים גידלו בריונים לפניה והיא לא שמעה על כך, אז זה בטח רע. כך כדרכם של ימינו, ישר אל גוגל. היה כל כך הרבה מידע לנסות ולהבין, זה היה די קשה. בסופו של דבר, הוכנסנו לקבוצת הפייסבוק של CARE וככל שמגיע לאדיסון, זה היה הדבר הכי טוב אי פעם. התחלנו בטאבלטים, עבר משבר נוסף, ובסופו של דבר עבר לזריקה החודשית ולא הסתכל אחורה. בזמן שאני עדיין ערנית לגבי בריאותו של רוח, כל כך הרבה יותר נוח לי איך ניתן לשלוט על אדיסון בעזרת התרופות הנכונות. קראתי את כל מה שיכולתי לשים עליי לנסות להבין איך להפיק את המרב מהילד שלי הסובל מהמחלה הזו. עמוד המסמכים של CARE הוא המקום לכל המידע הזה. לאחר מכן, אם היו לי שאלות או שאלות, הייתי מפרסם את זה בקבוצה, ומה אני יכול להגיד על המשפחה של אדיסון שלי, ובכן מילים לא יכולות לתאר עד כמה כולן היו נפלאות. המסע הזה היה כל כך קשה ואני 100% בטוח שלא היינו איפה שאנחנו נמצאים היום אלמלא הפרוטוקול למינון נמוך. אז, פרוטוקול המינון הנמוך, ובכן זו חוויה לימודית בפני עצמה, אבל ברגע שאתה מסובב את הראש, זו ללא ספק הדרך ללכת לדעתי. רוח התחילה, לפי משקלו ב 1.3 מ"ל של Zycortal וכעת הוא פועל 0.45 מ"ל. הווטרינר שלי היה מדהים להשלים עם זה, והוא אומר, "אני יודע שהיצרן אומר שהוא צריך להיות במינון גבוה יותר, אבל אני יכול לראות בהתנהגות שלו ובבדיקת הדם שלו שהתוצאות לא משקרות. " אם היו לי עצות למישהו חדש שעוסק באדיסון, הייתי אומר לך לקבוצה זו עם כל שאלה שיש לך, ללמוד כיצד לקרוא את תוצאות בדיקת הדם, והתאם את התרופות בהתאם (אם אני יכול לעשות את זה כל אחד יכול) ואתה א-כלב יחזור לשגרה תוך זמן קצר.

אפרופו חזרה למצב נורמלי, רגע לפני שאובחנה רוח רפאים, הוא רק התחיל לרכוב על גב הקנאם שלי 3 אופנוע גלגלים. מובן מאליו, זה נעצר לזמן מה במהלך החלק הראשון של האבחנה שלו, אבל עכשיו אין שום מניעה ממנו. אם לא התג הרפואי שלו ואם לא סיפרת לאף אחד, הם לעולם לא יידעו שיש לו מחלה. כמו גם הנסיעות הרגילות הרגילות שלנו, היינו בנסיעה של הסרט הוורוד, רוכבי האופנוענים נגד הבריונים, והאחרונה הייתה נסיעת התרמה לשירותי הכבאות במדינה. כמו תמיד, רוח רפאים היא להיט מאסיבי אצל כולם, לוקח הכל בדרכו, ומקפיץ את כל תשומת הלב שהוא מקבל. בסוף השנה שעברה, הוסמכנו גם לשירותי כלבים טיפוליים כצוות כלבים מבקרים בקהילה. בשלב זה, we have had half a dozen visits to a nursing home, but this year promises to be awesome and we can’t wait! We are anticipating on being used for some special visits, special events and appearances to places like Ronald McDonald house, The Cancer Council lodge, universities around exam times, the Youth Courts, and wherever else we can put smiles on faces. It’s a huge win for everyone involved from Ghost himself, the people who we come across, the Addison’s community, and the Bull Terrier breed (which is quite often and unnecessarily very misunderstood).

Ghost is very much a part of our family and participates in most things we get up to. We go up the river, which he absolutely loves, and he even gets invited to Christmas lunch with the rest of our extended family. He is such a sweet gentleman.

So on finishing up, I suppose my message is this, if you have a dog that’s been diagnosed with Addison’s, you will shit yourself at first, I know I did, but take a deep breath and with the right frame of mind, taking note of all the information available, trusting this wonderful group, asking loads and loads of questions, you WILL get through this and you and your dog can do anything and be anything that you want to be. Look at Ghost, a goggle wearing, community visiting Bull Terrier who rides on the back of a motorbike and puts smiles on the faces of everyone he meets. I reckon that’s a pretty good thing. A-dogs rock!!!

Anyways I hope this has put a bit of a smile on YOUR face and don’t worry, there is definitely a light at the end of the tunnel.

Lots of love and big Bully hugs to you all.
Jarrod and Ghost

רוכב רפאים - אופייני אדיסון של
לחץ על תמונה להגדלה

 

! Scroll down and you will also find her story auf Deutsch and en Español!

בחודש פברואר 2016, I lived in Cholula, México, with my three Shepherds (German and Belgian, all rescued) when a friend called me that she had found a small puppy in a closed garbage bag, close to suffocation. אז, I went, picked the tiny bundle up, and presented her to my vet.
Four weeks old, something about one kilo. We immediately found a family willing to adopt her, so she just would stay some days until this family would go for her.

Yes…just that it never happened.

She adapted quickly to the life in between the large Shepherds and grew rapidly. My students named her ‘Piña’ and she won the hearts of everyone, but nobody adopted her. She was a really brave, fearless, and intelligent puppy, so I started her training. She was brilliant in obedience, and as small as she was compared to the Shepherds, she was brave and ‘strong’ in protection work as well. לאחר 6 months with me, I declared her mine officially and we started her search and rescue training, as we had noticed her very capable of nose work.

She was the only cross-breed in the training but after some negative experiences, we finally found a trainer from the Red Cross who saw her potential. She grew stronger and demanded her a lot of skills. She learned quickly and we saw impressive results. After a heavy training session, at night I noticed that she was leaking urine and she appeared more tired than usual, so the next day I went to my vet to check her for an infection. Negative. We gave her some days of rest and she was back to normal. A week later, she got back to training and the same happened: tired, leaking urine. There, my vet noticed her heart rate was very low, so she asked me to go to a large clinic for a heart check. They did an echo of her heart, abdomen, blood work, the complete program.

When I went back to pick her up, the cardiologist said that her heart was heavily ‘overworked’, as well as her kidneys, so this would be the reason of her leaking urine and fatigue. She told me she was suspecting Addison’s, as her electrolytes were a little bit off, but not as strong as it could be. Piña had a shot of Dexamethasone two weeks ago because she got stung by some bees, so the definitive test for Addison’s we couldn’t do until four weeks later. But she was very sick and we decided we would try to stabilize her with IV fluids as long as possible to do the test.

After some days with the fluids, her situation got worse and all the vets at the clinic, together with my vet, decided to start treatment for Addison’s as Piña was weaker each day. When we started with the Prednisone and the Fludrocortisone (Astonin), she was herself few days later, with all the side-effects of the Prednisone, but active, strong heart rate, and her happy self.
Over the weeks, we reduced the Prednisone and she went back to the search and rescue training, happy happy happy. She was one and a half year old at that time. She got stable, I got used to managing her medicine, and finally, we had our first search and rescue events, where she gained attention because of her incredible happy nature and strong will to work.

We specialized in high mountain rescue and collapsed houses, where her weight (18 kilos) is a huge advantage compared to Shepherds or Labradors and their usual weight. אז, Piña and I learned rope work as well.

Last summer we moved from Mexico to Ecuador, where we kept training, but suddenly (and unexpectedly), I got the permission to work with my dogs at my college, with the students. Piña is a search and rescue dog, but not a therapy dog as two of my older ones, so she was just like a backup. But, due to a heat wave, one of the therapy dogs could not go to classes with me sometimes and we took Piña…and she adapted quickly. עכשיו, some months later, she is adored by the students and a huge part of the college and a favourite on school excursions and events.

In the 2 years since her diagnosis we had to adjust her medication just twice, I always carry around Prednisone everywhere I go but besides of that she is a normal search and rescue and soon-to-be-therapy dog. In our free time we go hiking in the mountains, go swimming in the river, or just go around by bike. She does absolutely everything a non-Addison’s dog would do, just with an excess of energy.

My Ecuadorian vets use her as an example for their vet students as they have never seen an Addison’s dog before.

Deutsche Übersetzung

Im Februar 2016 lebte ich in Cholula, Mexiko, mit meinen 3 adoptierten Schäferhunden (deutsch und belgisch), als eine Freundin mich anrief, dass sie einen winzigen Welpen in einer geschlossenen Mülltüte am Straßenrand gefunden hatte, kurz vor dem Ersticken. Ich fuhr hin, holte das kleine Bündel ab und stellte sie meiner Tierärztin vor. 4 Wochen alt, ungefähr ein Kilo. Wir fanden ziemlich sofort eine Familie, die sie adoptieren wollte, sich aber noch ein paar Tage organisieren musste bevor sie sie abholen. Nunja, das ist leider nie passiert.
Sie gewöhnte sich rasend schnell an das Leben mit den großen Schäferhunden und wuchs fröhlich vor sich hin. Meine Schüler gaben ihr den Namen PIÑA (also Ananas), weil wir da gerade die Früchte durchnahmen. Sie gewann alle Leute für sich, aber niemand adoptierte sie.

Sie war ein sehr mutiger, starker und extrem intelligenter Welpe/Junghund, also begann ich, sie zu trainieren. Sie war großartig in Gehorsam/Unterordnung und —obwohl so klein im Vergleich zu den Schäferhunden— war sie auch sehr mutig und forsch im Schutzdienst.

Nach 6 Monaten bei mir wurde sie ganz hochoffiziell ‘meine‘ und schließlich begannen wir auch ihr Rettungshundetraining, da wir ihren hervorragenden Naseneinsatz bemerkt hatten. NATÜRLICH war sie der einzige Mix beim Training, und wir gerieten leider auch an einen Trainer, der sie für nicht fähig hielt, das können nur bestimmte Rassehunde. Schließlich fanden wir ‘unseren‘ Trainer, der ihr Potential sah und so ging es sehr schnell aufwärts und sie überraschte uns oft mit ihren Fähigkeiten.

Im August 2017, nach einem sehr intensiven Training, bemerkte ich, dass sie deutlich erschöpft war, ein bisschen undicht und einfach nicht die fröhliche Wildsau wie sonst. Ich ging am nächsten Tag zu meiner Tierärztin mit dem Verdacht auf eine Blasenentzündung, negativ. Sie bekam ein paar Tage Pause und war weitestgehend wieder normal. Beim nächsten Training passierte dasselbe: totale Erschöpfung, Urininkontinenz. Diesmal bemerkte meine TÄin eine extrem niedrige Herzfrequenz und überwies uns an eine Klink zum kardiologischen Check. Dort machten sie einen Herzultraschall, Bauchultraschall, Blutbild, EKG usw., das volle Programm. Als ich sie dort nach der Arbeit abholen wollte, sagte mir die Ärztin, dass Herz und Nieren total überlastet seien, das sei der Grund für die Erschöpfung und die Inkontinenz. Die Ärztin vermutete Addison wegen einer leichten Elektrolytverschiebung, aber auf Grund einer Bienenattacke knapp 2 Wochen vorher konnten wir den ACTH-Test nicht machen, wir müssten 4 Wochen warten…also beschlossen wir, sie soweit mit Infusionen zu stabilisieren um den Test machen zu können. Leider ging es ihr trotz der Infusionen zunehmend schlechter, so dass alle beteiligten Tierärzte beschlossen, dass sie auf Addison behandelt würde. Wir begannen mit Prednisolon und Fludrocortison (Astonin) und nach wenigen Tagen war sie wieder fast die Alte. In den Wochen darauf reduzierten wir das Prednisolon, dadurch verschwanden auch die Nebenwirkungen, aber das Herz war stabil und sie wieder aktiv. Ich gewöhnte mich ans das Medikamentenmanagement und lernte, selber ihr Herz abzuhören und schließlich kehrten wir zum Rettungstraining zurück und hatten bald unsere ersten Einsätze, wo sie immer im positiven Sinne Aufmerksamkeit bekam, weil sie so fröhlich ist aber zeitgleich auch extrem professionell und zuverlässig bei der Arbeit. Wir spezialisierten uns auf Hochgebirgsrettung und Trümmerarbeit, wo ihre kompakte, aber sportliche Statur (18ק"ג) ein großer Vorteil gegenüber größeren und schwereren Hunden wie DSH oder Labradoren darstellt. Also lernten wir gemeinsames Abseilen, Aufstieg in Seilen, Seilbahn fahren und vieles mehr.

Sommer 2019 zogen wir von Mexiko nach Ecuador, wo wir weiterhin trainieren, aber sehr plötzlich bekam ich von meiner Schule die Erlaubnis, mit meinen Hunden an der Schule mit den Kindern und Jugendlichen zu arbeiten. Nun ist die kleine Wildsau ein Rettungshund, aber kein Therapiehund, und so war sie erst nur als Reserve gedacht, falls einer meiner richtigen
Therapiehundesenioren ausfällt. Bei einer extremen Hitzewelle, wo die beiden Senioren nicht arbeiten konnten, kam also ihr großer Tag, und wie vorher bei allem anderen auch, sie lernt rasend schnell. Jetzt, ein paar Monate später, wird sie von den Schülern (und Kollegen und Chefetage und Service- und Sicherheitsleuten der Schule) angebetet und wir werden zu jeglichen Events und Exkursionen eingeladen, führen alle ihre coolen Tricks vor und lassen sie mal einen Schüler suchen…

In den knapp 2 Jahren seit ihrer Diagnose mussten wir ihre Medikation nur 2mal anpassen, einmal fiel sie aus uns unbekannten Gründen in eine Krise und musste einige Tage in der Klinik am Tropf bleiben, aber davon abgesehen ist sie ein normaler Rettungshund und ein baldiger Therapiehund. Das einzige, was ich beachten muss, ist, immer Prednisolon dabei zu haben, weil sowohl Sucheinsätze als auch Arbeitstage an der Schule stressig sind. Im positiven Sinne, aber eben dennoch stressig.

In unserer Freizeit wandern wir im Hochgebirge, gehen schwimmen oder fahren auch mal Fahrrad. Sie macht absolut alles (oder noch mehr), was ein nicht-Addison-Hund machen würde, nur mit einem Überschuss an positiver Energie.
Nebenbei: meine ecuatorianischen Tierärzte benutzen sie als Beispielfall für ihre Vetmedizinstudenten, da die allermeisten nie zuvor einen Addisonpatienten zu Gesicht bekommen haben.

בספרדית

La historia de Piña
En febrero de 2016, vivía en Cholula, México con mis tres pastores (alemánes y belgas, todos rescatados) cuando una amiga me llamó que había encontrado una cachorra en una bolsa de basura cerrada en la banqueta de la calle., a punto de asfixiarse. Entonces fui, recogí la cachorra y le presenté a mi veterinaria. 4 semanas, alrededor de 1000gramos. Inmediatamente encontramos a una familia que le quiso adoptar, solo que necesitaban organizarse antes de llevarla. Pero…nunca pasó y se quedó conmigo más tiempo que esperábamos.

Se adaptó rápido a la vida entre los pastores grandes y creció sanamente. Mis alumnos le llamaron PIÑA porque en ese tiempo estuvimos viendo las frutas. Ella enamoró a todos pero nadie la adoptó. Estaba una cachorra muy valiente, segura e inteligente, así que empezamos a entrenarle. Brillaba en obediencia, trucos y –a pesar de ser chiquita comparada con los pastores– aún se lanzó a guardia y protección. Cuando llevaba 6 meses conmigo le declaramos ‘mía’ oficialmente y también empezamos su entrenamiento de búsqueda y rescate, como le notamos muy apta para trabajo de olfato.

Claro que estaba la única cruza callejera y a principio nos encontramos con un pseudo-entrenador que dijo que no sirviera y blabla, pero por fin encontramos a un entrenador que vio su potencial y pronto vimos resultados impresionantes.

En agosto 2017, después de una sesión fuerte de entrenamiento, ella pareció exhausta, triste y le salió orina cuando durmió. El día siguiente le checamos por infección de las vías urinarias, era negativo. Le dimos algunos días de reposo y pronto estaba como normal. Cuando volvió al entrenamiento pasó lo mismo: cansancio extremo, incontinencia. Esa vez mi veterinaria notó su frecuencia cardíaca muy baja y nos mandó a una clínica para un chequeo cardiológico. Hicieron un eco cardíaco, sonografía de corazón y abdomen, tomaron la presión, análisi de sangre…todo. Cuando fui por ella, la cardióloga me dijo que tanto el corazón como los riñones tienen una sobrecarga y por eso estaba tan cansada. La doctora sospechó Addison por una leve desbalance de los electrolitos y el problema cardíaco. Por un ataque de abejas dos semanas antes Piña había recibido una inyección de cortisona, así que no pudimos hacer el test de estimulación del ACTH. Los doctores dijeron que se tendría que esperar 4 semanas para poder hacer el test, a lo mejor se podría estabilizarle con sueros de cloruro de sodio por algún tiempo y finalmente hacer el test.
Desafortunadamente, aún con los sueros su situación empeoró y después de algunos días todos los veterinarios involucrados decidieron juntos empezar el tratamiento por Addison. Empezamos con Predisona y pastillas de Fludrocortisona (Astonin) y en pocos días estaba fuerte y alegre como antes. Su frecuencia cardíaca se normalizó u poco a poco pudimos bajar la dosis de la Prednisona, con eso desaparecieron los efectos secundarios.

Piña tenía un año y medio cuando le diagnosticaron.

Ella estaba estable, yo me acostumbré a manejar sus medicinas y por fin pudimos volver al entrenamiento. Pronto tuvimos los primeros operativos de búsqueda y rescate y ella ganó los corazones con su carácter amigable y alegre y su profesonalismo en cuanto al trabajo de búsqueda. Nos especializamos en rescate de alta montaña y escombros/estructuras colapsadas donde ella por su estatura compacta y atleta (18kilos) tiene ventajas con los pastores o labradores más pesados. Así, aprendemos hacer rappel, subida en cuerdas, andar en teleféricos y cualquier tipo de vehículo.

En verano de 2019 nos mudamos a Ecuador, donde seguimos entrenando, pero de repente recibimos el permiso de mi colegio, a trabajar con los perros en el colegio. Piña como perra de búsqueda y rescate solo era planeada como reemplazo para mis dos perros de terapia. En una fuerte ola de calor, cuando los dos perros de terapia por su edad no podían trabajar, llegó la hora de Piña y…aprendió rapidísimo. Ahora, meses después, es adorada por todo el colegio (alumnos, colegas, jefes, padres de familia, empleados) por su alegría permanente, por saber hacer tantos trucos y por brindar seguridad a excursiones.

En los dos años de su diagnosis solo dos veces tuvimos que ajustar sus medicamentos, siempre llevo algo de Prednisona conmigo (tanto la búsqueda como el trabajo en el colegio le exigen mucho y tengo que darle más Prednisona en los días de trabajo) pero al lado de eso es una perra de búsqueda y rescate normal y perra de terapia futura.
En nuestro tiempo libre hacemos senderismo, escalamos montañas, andamos en bici o vamos a nadar. Piña hace absolutamente todo (o más) que hace un perro sin Addison, solo con exceso de energía.
Mis veterinarios ecuatorianos le usan para enseñanza de Addison a sus estudiantes de medicina veterinaria como la mayoría nunca ha visto un caso de Addison antes.
Por ganar tantos corazones, mis amigos me regalaron un tatuaje en forma de Piña y la mitad de mi casa tiene decoración en forma de Piña. Su apodo es “la cola inquieta” por ser tan alegre, y cuando la ven, nadie sospecha su enfermedad.

Piña - אופייני אדיסון של
לחץ על תמונה להגדלה

 

This is Ozzie! We adopted him as a 6-month-old rescue. Border Collie/Australian Terrier mix according to the DNA test. His weight is 48 קילו. We started noticing changes in him when he was about 3.5 שנים (early 2016). The first indication (missed by me as a medical issue at that time) was a drastic change in his coat. His hair grew longer and turned from black to brown. He looked like a little bear!

Then in June, we went camping and I noticed he was peeing a lot. Copious amounts and very dilute. Then also occasional diarrhea.

Still energetic, we continued agility all this time. Then one morning, he didn’t want to eat. That was my indication that something was wrong. He always loved food. I also noticed that he would pant a long time after playing ball. Too long.

To the vet that day in June 2016, just before his 4^ה יום הולדת. They asked me what his symptoms were because he looked like such a happy camper. I told him about the not eating and the panting. I could pick him later that day and was told to give him chicken and rice. They had taken blood and results would be back the day after.

I just went to agility training that next morning, and when I came back the vet had called to bring Ozzie in ASAP. They suspected Addison’s disease. They did the ACTH test and he didn’t stim at all. Diagnosis was in!

He was on fluids for a day, was given Percorten (1.75 ml at regular dose), and Prednisone. I soon learned about low dose; I did learn so much in just a few days. It was worth my time, because I have been able to lower his Pred to only 0.25 mg per day and we went with low dose of Percorten (0.6 מ"ל) for his second shot. זה לקח 3 months for his K level to go up to 4.9! Then after several months of electrolyte tests, we have him now on 0.25 ml of Percorten every 28 ימים. That is lower than many other dogs, but he does really well on this.

Then the best part: after three months of healing, I went back to Agility, Treibball, started Nosework, and started Trick training. I had my sweet boy back. Like nothing happened. He still runs Agility at the highest levels, received his Excellent Treibball title plus his Trick Dog Champion and Stunt Dog Professional title in 2018. He is close to getting his Masters Jumpers and Standard titles in AKC agility and I hope to attend the Nadac Championships in September this year. He earned his Nosework 2 title a few months ago. Going for level 3 this year!

I am so proud of this boy; he really loves life and he keeps me busy! Here is a link to one of his Treibball runs he so loves: https://www.youtube.com/watch?v=bTC1jBJR_jM

אוזי - Thyra P.
אופייני אדיסון של
לחץ על תמונה להגדלה

 

Stirling is my sweet, amazing Border Collie. His fancy AKC registered name is Premiere’s Stirling Status, UD, P-UTD, FDC. From the start, I believed he was supposed to be my dog. I have been training and showing dogs in competition obedience for nearly 20 years and I was ready for my first Border Collie. I drove out to California to pick up my black and white ball of fluff. The puppies were running about like little chickens, this way and that. Since they were interested in running about the room, the puppies were not paying much attention to the new stranger (me). Then the puppy pack ran past me and one scooted to a stop and attempted to jump right on me; he was enthralled with me. He was adorable and I loved him at very first sight, but this puppy was already promised to another home. I was a bit disheartened but trusted our breeder and her matching of the dogs. She picked up this other adorable puppy and placed him in my lap; this was the puppy picked for me. He was cute and wiggled directly out of my arms to go play. The breeder put the puppies in the crate and we chatted a bit. She took the puppies out at least four more times. All the puppies would run directly past me to play and this one little puppy would run past me and put on the brakes to try to jump in my lap, as I said earlier, he was enthralled and I was starting to have heartbreak as this was not my puppy. לבסוף, the last time the breeder took the puppies out and they all ran past me but the one, she picked him up and shared she’d not seen anything like this, and well; he was my pup. That puppy, as you likely guessed, is my amazing Stirling.

Stirling and I went off to enjoy our busy, active life together, training and running. I loved having my first border collie.

Around the time he was a year old, I noticed he seemed to have periods when he did not feel well. He would have loose stool and seem tired; not as active. I would take him to the vet and he would get some medicine to calm his stomach. His labs were fine. I would notice he would have loose stool after a training session. The next symptom Stirling demonstrated was a full body rash. Stirling had pus like lesions all throughout his body. It was so scary! Off to the vet we went. At this point, as I am a nurse, I started to put together this seemed like an autoimmune or autoinflammatory condition. As quickly as the rash developed, it went away. From there, Stirling would go on to have periods of loose stool, lethargy, and high fever. I would rush him to the vet for treatment and part of the treatment was steroids. After treatment, Stirling would be back to his amazing self and off we would go running and training until the next episode. There were a number of these episodes. לבסוף, after one of the episodes, we saw a different vet as we were on holiday. I shared our story and I was so upset. She blurted out, “I think he has Addison’s disease!” She ran the tests, gave him steroids, and fluids to stabilize him. For this final episode, Stirling’s blood glucose was low; he had an atypical presentation of Addison’s. At least now we knew! Stirling’s presentation of Addison’s was an atypical presentation making an already challenging diagnosis even more challenging. We returned to Arizona, ran more tests to discover Stirling has primary Addison’s disease, but remains with glucocorticoid deficiency —or with Atypical Addison’s disease. Stirling has remained in Atypical Addison’s since 2012. Since he tested for primary Addison’s we follow his labs every 4 חודשים.

After the initial stabilization period, which was hard, Stirling has been feeling wonderful, running and competing. Our team for Stirling is amazing. Our Vet is very supportive of our treatment and we work together for the best treatment plan for Stirling. She is supportive of low dose prednisone and our feeding plan.

For brags, Stirling and I run together and recently we ran a 6-minute mile! We show in competitive obedience and are almost always in the ribbons. The UD (Utility Dog title) is one of the top obedience titles. Stirling is my first obedience dog to achieve the UD title. I adore every minute we have together. Strangely enough, I believe we enjoy a stronger bond because of the Addison’s.

Outside of the difficulty of diagnosis, and the initial stabilization period which was scary; we have an amazing life together. I am forever grateful for our medical care and our Canine Addison’s Resources & Education group (C.A.R.E). I do not believe I would have gotten through this without the expertise and guidance of our C.A.R.E group. The support and knowledge C.A.R.E provides is critical. I cannot count how many times I have reached out for guidance and support. The group also brings friendship and encouragement. I remember second guessing if I should be running and showing Stirling. Then I saw dogs in our C.A.R.E group doing agility. I was touched by a wonderful Border Collie named Idgie in our group. Watching Idgie’s brags gave me the encouragement I needed. At that moment, I decided Stirling was always supposed to be my dog and we would live the life we were intended. You will see me singing Team Stirling’s praises occasionally, in case someone needs just a little encouragement.

Stirling is well loved by both me and my wonderful, supportive husband who is also critical in supporting Stirling in his care. Our Addison’s dogs rock and can do it all!

סטירלינג - Candice V.G.
הטיפוסי אדיסון של
לחץ על תמונה להגדלה

 

Time to tell our story, and to share some good news. When we joined the CARE Facebook group, it was following a suggestion by a friend in another Facebook group about the Belgian Shepherd breeds. I had no idea that we needed help and that I could improve Ali’s care. Ali had her Addison’s crisis over 5 years prior, and she had been stable with 2.5 ml of Prednisolone daily and a monthly shot, at the vets, של 2.5 מיליליטר של Percorten – carefully calculated according to her weight (which I later discovered is not the way to adjust the medication).

My husband and I more than once had ‘that talk.’ Were we really doing the kindest thing treating her illness, keeping her alive? Bless, she was so ‘wired,’ jumpy, and nervous of everything. My brave fearless girl no more. She was ravenous! Starving hungry the whole time. It was painful to see. I was so sorry for her I used to buy her big shells of lettuce leaves to try and fill her up. Anything to put something in her stomach without fattening her up. She wolfed them down.

Despite giving her cranberry capsules everyday, she had countless bladder infections. Seemed like she was never clear of them and was constantly getting antibiotics to control them. Her fur had gone very sparse and coarse. Belgian Shepherds have a double coat, but she no longer had any soft warming undercoat of fur. Just the outer fur, with bald spots even in that. Neither of us ever got a full night’s sleep. Every night she needed to go out twice, some nights as many as three times.

But then I read the documents here and the advice which was helping others to reduce their dogs from the therapeutic dosage level which Ali was on to the biological replacement level of both Prednisolone and Percorten V. I’m a life scientist by training and it all made such good sense that I decided to give it a try. I just quietly got on and reduced Ali’s prednisolone, gradually and gently. And what do you know, she did great. It took a while, but she is now stable on 0.5 ml daily – one-fifth of her original dose!

As soon as I could see that she was doing better on a reducing dose of Prednisolone, I started telling our lovely veterinarian I wanted to reduce her Percorten and to base her dosage on her electrolytes, not her weight. We had quite a tussle to start with, but once he realized I wanted her treatment to be based on the results of her ‘lytes, he was fully supportive. We’ve been gradually reducing her dosage, and her last shot was 0.5 ml Zycortal (we switched from Percorten). Maybe down to 0.4 ml this time, but we’ll soon know. A few months ago, I started doing her shots myself. Partly to mitigate the additional costs of the monthly ‘lytes tests, but more to avoid Ali having to go to the vets so often. She’s very brave, but she’s been to the vets far too often in her little life.

Why am I telling you this now? ובכן, we’ve just come back from Ali’s 28 day ‘lytes blood draw and our vet proudly told me that he has convinced the owner of another Addison’s dog in his care to start the same reducing treatment regime. And, bless him, he has suggested that they could start doing the monthly shot themselves to help offset the initial costs, citing me as an example.

אז, apart from being chuffed to bits that another dog will soon be feeling a lot less wired, I’ve learned another lesson. In convincing our veterinarians to treat our dogs the way we have learned is what they need, with just a replacement dosage, they will then take that knowledge and use it with other Addison’ dogs in their care. Having said it, that seems blindingly obvious that they would do so, but it honestly had not occurred to me.

Update: Another two years have passed since I wrote this. Thank you to everyone here at CARE for all they do to help our precious A-dogs and us, their anxious helicopter pet parents. I’m honored to have been asked to update it for the Canine Addison’s Awareness Week 2020.

My darling Ali continues to flourish. For over 2 שנים, she has been stable on 0.5 ml of Prednisolone daily. I continued reducing her monthly Zycortal, guided by monthly ‘lytes tests, until we reached the level that kept her stable for 28 ימים. My poor girl, who had been given 2.5 mls of Percoten V every month for 5 years only needs the tiny monthly dose of 0.3 מ"ל.

Last year we got a male Belgian Shepherd puppy. I thought Ali might appreciate not having the responsibility of being top dog in our little pack of two. What did we know! Having just celebrated his first birthday, Shadow is now a strapping big boy, taller, and heavier built than Ali. But my darling brave fearless girl is still determinedly top dog. Her coat is full, soft, and shining with health. I have to admit that she still bolts her meals, but that desperate hunger resides only in my memory. We both sleep through most nights. Nowadays, it’s me who needs to get up, not her. And she’s happy. Bright eyed and bushy tailed. She’s beside me now, cuddling up on the sofa, making typing very difficult.

Even I forget she’s ill. It’s just part of my routine to give her meds with her breakfast, quick, easy, and not a big deal at all. Her monthly shot is now routine. Collar off the night before. Draw up her meds into the syringe while she’s elsewhere, and then quickly give it to her while she’s enjoying her breakfast. But let her get sick, with anything, and I’m immediately that anxious A-dog mom again. Some things never change!

Ali - Shirley C.
אופייני אדיסון של
לחץ על תמונה להגדלה

 

סימבה נולדה בפבואר 23, 2007. He was trained as a Service Dog for an autistic boy and was loved very much by his “brother.” Just before his 2nd birthday, הוא נפל במדרגות. בסופו של הווטרינר ב, כפי שתואר מאוד רדום ולא מסוגל ללכת. Bloodwork הוביל לאבחנה של "אדיסון של משוער" (אין בדיקת ACTH). הוא קבל זריקה של Dexamethasone וכמה נוזלי IV, לאחר מכן נשלח לביתו לקחת Florinef, "ל 2 חודשים, אז להפסיק ולשמור פרדניזון על יד אם הוא מתחיל לקרוס בבית. "התיק הרפואי שלו קורא כמו סיפור אימה. בחודש נובמבר של 2010, היה לו משבר Addisonian "אפשרי", עם אשלגן ב 5.6 (בטווח של עד 5.8). כנראה סימבה הייתה בסך הכל 3 משברים בזמן עם משפחתו הראשונה, ולאחר מכן סבל -4 בעת הכניעה לתקן פודל ההצלה.

בגיל 6, סימבה הגיעה להצלה & משפחה אומנת. ההצלה וחברי קהילת אדיסון עזרו כדי לקבל סימבה בדרך הנכונה, מיתוגו מFlorinef לPercorten והוא התחיל בשלב הבא של חייו, שהוא הרבה יותר מאושר!

קית 'ואני מחפשים אח לנהר שלנו, שבהחלט לא אוהבים להיות "כלב רק". אני היה הבא הרבה כלבים זמינים בהצלה, ולאחר מכן הופיעה סימבה. הוא היה כמו שיבוט של נהר בהופעה, רק עוד יותר יפה. אני פשוט לא יכול להסיר את העיניים מהילד המקסים הזה. אנחנו פשוט איבדנו 2 כלבים בכמה שנים, אחד מהסרטן, האחר בשל סיבוכים מshunts כבד מרובה שמיש. איש הקשר שלי בהצלה ניסה לדבר אותי מסימבה, אומר שמגיעים לנו אחד ללא בעיות, אבל איכשהו הרגשנו שאנחנו האנשים הנכונים לסימבה והוא היה נכון עבורנו. סימבה הגיעה למשפחה שלנו במרץ 23, 2013, זמן לא רב לאחר יום ההולדת ה -6 שלו, עם מבחר של גיליונות אלקטרוניים, גלולות, והוראות. ראשי היו סחרחרים. לא ידעתי כלום על אדיסון של, חוץ מזה שזה היה מילה מאוד מפחידה. אמו החורגת, קייטי, סמוך ובטוח שנהיה לנו תמיכתה המלאה יחד עם זה של קהילת אדיסון. אני הצטרפתי לקבוצת תמיכה די מהר אבל חיכיתי זמן מה לפני הפרסום. להיות אדם ביישן, זה היה קשה לדבר לחבורה של זרים, גם אם הם היו רק באינטרנט. ובכן, זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי. לסימבה, זה היה טוב, כי יש לי עזרה מיידית להתמודדות עימו, ובשבילי זה היה טוב - עשיתי הרבה חברים יקרים חדשים, אנשים שאיתם יש לי דבר אחד במשותף - כולנו אוהבים את הכלבים שלנו אדיסון. סימבה הייתה "מפורסם" בכל רחבי היבשת ואפילו בבריטניה, אז הוא הגיע עם הקבוצה של מעריצים שלו, וקית 'ואני החלקתי לתוך הקבוצה איתו.

בסוף החודש יוני 2013, רק 3 חודשים אחרי שאימצנו אותו, סימבה קפצה מהמשאית של קית במוסך ושבר את רגליו. מה הלאה לילד החמוד הזה! זה היה הפסקה רעה מאוד ובסופו שהוא עם צלחת פלדה בזרועו בתוספת החוט עטוף בכל רחבי פרק הכף ידו. נאמר לנו שזה היה 90% סיכוי שזה סרטן, כך היו מוכנים לקטיעה אפשרית ואחרי טיפול הכימותרפיה. סימבה הייתה ברת מזל ולהשתלב ב 10% ברור! הוא היה שוטר כזה עם הסד וחובש את הכובע שלו ","ואז, כשהוא רפא, הייתי צריך לחזור 6 חודשים לאחר מכן להסירו את הצלחת.

אז אנחנו באים ל 2 שנים מאז שאימצנו סימבה - הוא הייתה שמחה כזו. הוא "אדם עצמו,"לא אוהבים כלבים אחרים. הוא מתבודד, והוא "לממש סובלני." רשימת התרופות שלו כמעט נעלמה - פעם אחת תרופות כראוי, בעיות עור קודמות נעלמו, שפיכת נעצר. סימבה צפתה כלבים אחרים לשחק אבל אף פעם לא באמת למדה איך להשתתף כשהוא היה צעיר. הוא ויתר על הרבה "נוער הכיף" על ידי כך ששירות כלב אוטיזם, ועל ידי כך כל כך חולה מאוד. אבל זמנו הגיע - יש לו יום הולדת ה -8 עומדים לקרות - ויש לו אמא & אבא שאוהב אותו מאוד והייתי עושה הכל בשבילו, נהר אח שנהנה שיש לו כאן, ופינה את האחות חדשה שלא ממש שכח שהוא נהם לעברה ביום הראשון היא הייתה כאן, אבל היא משתחררת. סימבה פירושו "נסיך" וזה מה שהוא!

פינו הוא קוקר ספנייל / תערובת הפודל מיני, נולד במאי 4, 2009. היא חיה 5 שנים במשפחה שאני לא יודע כלום. אבל ממש לפניה 5^ה יום הולדת, היא הובאה למרפאת החירום עם חסימת שתן וברגע שיש להם החזק מספיק, הייתה לה ציסטוסקופיה שתן. היא נשלחה הביתה, אבל חזרו ביום או ימים במשבר. הווטרינר רצה לבדוק לאדיסון של אבל עד אז משפחתה הגיעה לנקודת השבירה שלהם וביקשה שהיא תהיה להרדים. הווטרינר קבע שיש לה נכנע לו והיא אובחנה עם ACTH בתחילת מאי. אז היא חיה הבאה 4 חודשים במרפאת. היינו במרפאת עם יום נהר אחד והם סיפרו לנו על פינו והביאו אותה בלפגוש אותנו. היא מתוחמת ב, קיפץ מעלה על הספסל, ופשוט לא יכל לשלוט באנרגיה שלה. היא הייתה כדור של קצפת ונחמדה. נע לאורך, SPIN (פודלים סטנדרטיים זקוקים) השתלט עליה וקית 'ואני טיפחתי אותה. פינו הוא מבריק! היום הראשון שלה, היא ממש נצמדה אל שתי קית & נהר, ועד עצם היום הזה הם שניהם לוחצים העיקריים. במרפאת, הם היו נותנים לה 1.0 מ"ג של פרדניזון בכל יום, והיא שקלה על 14 קילו. אז, הייתה לי פינו בעיות בריחת חמורות. עבדנו בהורדת Pred, אבל גם כשזה היה עד 0.2mg, היא עדיין דולף. ניסינו לתת Propalin (מיקרוגל) עם רק כמה הצלחה. אבל ברגע שהיא התחילה לקחת Stilbestrol (DES) יומי, היא הייתה יבשה לחלוטין.

אתה יכול לדמיין את זה SPIN לא מהר בדיוק רגליהם עם אנשים שרצו לאמץ יצור חמוד בהחלט זה. חלקם היו מעוניינים מספיק כדי ללמוד על אדיסון של & מחשיב אותה, אבל הדולף היה מפיל את עסקה. כל הזמן, אני כותב על כמה נפלא היא הייתה, אני נופל יותר ויותר באהבה איתה בעצמי. אנחנו תהיינה נעימי זמן קצר שיחייבו 7 נסיעה בכביש יום ומאז כבר היה לנו 2 פודלים סטנדרטיים, אנחנו לא חושבים שאנחנו יכולים לאמץ 3^rd. לבסוף החלטנו "כנפו" - פינו היה הרבה יותר מדי מיוחד לתת למישהו אחר ליהנות. היא שייכת איתנו, איתה ואנחנו שייכים. וחוץ מזה, איך אפשר הייתה בכלל חושבים לקחת אותה הרחק מנהר! אז, בדצמבר. 21, 2014, פינו הפכתי לנצח. היא היא תענוג כזה. היא מושיטה לך נעל כשאתה בא ב, למרות שזה לא יכול להיות שלך, אבל הוא מוצג עם לכשכש יקירי בטלן כזה שאתה רק צריך לקחת את זה בכל מקרה. היא מכורה לגמרי לחורקת צעצועים - הגדולה יותר וsqueakier טוב יותר - זה התמכרות שהיא חולקת עם נהר ויש להם כמה מריבות על אחד "הכי טוב" שהם. פינו כבש את לבנו ואשמור אותם לנצח.

 

קלרה נולדה באוגוסט 12 2009. היא תמיד הייתה גור עליז ומלאה חיים, טום-בוי עם סקרנות רבה לכל מה שחדש. השינויים באו לאחר החום הראשון שלה. היא הפכה לאכלן בררן, ואני חשבתי שהיה קשור לשינויים הורמונליים. היא הפכה שקטה והגיבה באגרסיביות כאשר כלבים הגיעו קרובים מדי, אפילו החברים הכי טובים שלה כלב. הפרווה השחורה על רגליה הקדמיות האפירו.

ואז שוב היו תקופות ארוכות שבה נדמה היה שהכול יהיה בסדר. זמן קצר לאחר יום הולדתה ה -3, החמיר הכל. הייתה לה דלקת אוזניים רעה מאוד עם חיידקים רב עמידים. כדי לקבל את הדלקת מבוקרת, תעלות האוזן נוקו בהרדמה כללית. המפולת החלה. היא התחילה לסרב לה אוכל. לפעמים, היא לא אכלה דבר ל 3 ימים. לפעמים, היו לה שלשולים או הקיא. בייאושו, התחלנו להתבדח שבקרוב נקבל הכניסה שלנו במרפאת. דלקת האוזניים עדיין עושה בעיות וקלרה לי ניקוי האוזן השני שלה בהרדמה כללית.

בינתיים, היא הייתה שלשול שוב ושוב, הקאות, ועצירות. בילינו ערב חג המולד ואת השנה החדשה במרפאת. בדיקות לטפילים היו שליליות. Bloodwork היה מצוין. דלקת האוזניים חזרו שוב ושוב.

החורף 2012/2013, היו לנו מזג אוויר נפלא. המון שלג ושמש. הכלבים שלי אוהבים את השלג וקלרה גררה את עצמה בשלג. לא היה לה כיף. ניתן הייתה לראות שהיא לא עושה טובה. רוב הזמן היא ישנה. הווטרינרים לא מצאו סיבה.

בחודש פברואר 2013, זה היה אפילו יותר גרוע. שלשול, הקאות, היא נראית בכאב, סירבתי לה אוכל, אבל שתיתי הרבה מים. הווטרינרים אמרו, "אנחנו צריכים לחכות. זה יכול להיות בגלל החום שלה. "ביום שלמחרת כשחזרתי הביתה, הייתה לי תחושה מוזרה – משהו הלך מאוד לא בסדר כאן. נסעתי שוב לבית החולים והווטרינר רצה לשלוח אותי משם, “אנחנו לא יכולים למצוא שום דבר. אני חושב שזה החום שלה!”

זה היה יותר מדי. אני כעסתי וביקשתי בדיקה נוספת. “משהו לא בסדר עם קלרה. אני לא אלך!! לעשות את העבודה שלך!” הם עשו בדיקת דם מלאה ולאחר מכן, הווטרינרים היו מאוד מודאגים. אשלגן היה 7.6 בטווח של 3.5-5.8. נתרן שלה היה 139 בטווח של 144-160. Bloodwork אמר לנו החיים שלה היה בסכנה. היא הייתה מיובשת לחלוטין. לבסוף, הם חיפשו את הסיבה. הרעלה, אולטרסאונד כליות, leptospirosis. היא קבלה IV עם שקיות עירוי. אני יכול לקחת את קלרה הבית. הלכנו כל יום למרפאת והם עשו בדיקות נוספות. הם דיברו על אי-ספיקת כליות, אך לא מצאו סיבה. ערכי הדם של קלרה הוחזקו רק על ידי העירוי, אבל גם זה לא עזר הרבה. ערכי הדם היו גרועים. במשך ימים, היא כוח הוזנה, אבל היא איבדה יותר ויותר משקל. היא נלקחה ליחידה לטיפול הנמרץ והיינו מוכנים לאבד אותה. הווטרינרים אמרו שהם רוצים לבדוק דבר אחד אחרון. הם אמרו שזה יכול להיות Addison's מחלות ורצינו לעשות את בדיקת ACTH. הסיבה התגלתה. הייתה לי קלרה אדיסון של והטיפול זה החל. למחרת, אני יכול לקחת אותה הביתה.

היא התאוששה במהירות והכל נראה בסדר. עם זאת, היא לא הייתה חזקה כמו כלבים בריאים. זו הסיבה שאני כבר עברתי מFlorinef לPercorten.

בעזרת הקבוצה, עבדנו למצוא המנה הטובה ביותר Klara's. עכשיו, היא שוקלת 27 קילוגרם ומקבל 0.40ml של Percorten כל 28 ימים ו1mg של פרדניזון יומי. בשבילי, זה כמו נס כדי לראות איך היא נהנה מהחיים שלה ללא כל מגבלות. עכשיו, כמעט 2 שנים מאוחר יותר, קלרה מרגישה טוב יותר מאי פעם. מעבר לPercorten הייתה ההחלטה הטובה ביותר אי פעם. Klaraismentallybalanced,עליז, נועז, ואמיץ. ואחרי לאורך יום בעבודה(היא מאמן העוזר שלי, אני מאלף כלבים) היא עדיין אנרגיה נותרת לשחק שמחה באופן מלא עם אחיה ולי!

אני אנט ואני גר בהולנד. יש לנו 4 כלבים, שני קוקר ספניאל אנגלי, בומר ו גריפון בלגי. אחד התרנגולים – שמו הוא פליפ הוא 4 שנים – יש אדיסון של מאז אפריל 2014.

הוא שתה המון מים ולא היה עצמי המרגש שלו במשך כמה שבועות. לכן, כאשר הכלבים היו צריך להיות יריות השנתיות שלהם, שאלתי אם הווטרינר יכול לבדוק Bloodwork הכולל שלו, כי הוא לא היה טוב. כשהגענו הביתה, פליפ נעלם מתחת לשולחן ונשאר שם, הוא אפילו לא יצא פינוק. וזה משהו שהוא לגמרי לא יגלגל…. אחרי כמה שעות והווטרינר קרא ואמר כי אשלגן שלו היה גבוה בצורה מסוכנת ונתרן שלו נמוך מאוד. אז הוא אמר אני חושד שיש לו מחלת אדיסון. לאחר נסיעה "בעולם של אדיסון’ במשך קרוב לשנה עכשיו, אני יודע כי הווטרינר שלי עשה נפלא על ידי אבחון זה זה מוקדם! הוא רצה לאשר את מבחן ACTH, אבל התברר כי הבדיקה לא הייתה זמינה בהולנד באותה התקופה, לא אצל וטרינר ולא בבית ספר veterianarian! אז תהפוך היה מעולם מאבחן באופן מוחלט עם מבחן ACTH כי זה פשוט לא היה אפשרי. הוא קיבל fludrocortisone ו הידרוקורטיזון ואחרי שעה קלה "אדיסון העולם’ ואני נגמל לו הנחה של הידרוקורטיזון לחלוטין. הפרוטוקול ההולנדי עבור אדיסון הוא "Fludrocortisone ומינון גבוה של הידרוקורטיזון למשך שארית חייו של הכלב". הווטרינר שלי אמר אוקיי לגמול אותו מחוץ הידרו, אבל אחר כך הוא אמר לי שהוא חשש זה, בגלל פרוטוקול זה. אדיסון של הוא כמובן מחלה נדירה אז זה מה שהוא יודע ולא נחקר.

אבל זה הלך טוב מאוד כך יהפוך fludrocortisone היה רק. הדבר היחיד הוא Flip לא עשה כמיטב יכולתו על זה ואנחנו בסופו של דבר התאמת המינון שלו כמעט כל שבועיים. שוקל Flip 18 היה ק"ג והוא 0.8175 fludro מ"ג. הוא היה יותר מדי glucocorticosteroids ב תרופותיו, בכך הוא היה בטוח! הוא תמיד היה כלב היוצא, אבל זה היה מגוחך, להתבכיין כשהגיע קצת מתרגש (כך על ידי יוצא לטיול, מקבל פינוק, מקבל ארוחת ערב, במחשבה שאנחנו יוצאים וכו), Flip העני…….
למרבה המזל מצאתי אדם שיכול לספק Percorten (או ליתר דיוק, כי אדם מצאו אותי) וזה הביא אירוע בלתי נשכח על 5 יָנוּאָר 2015: Flip היה הכלב הראשון בהולנד כדי לקבל זריקה של Percorten!

הוא עושה נהדר על זה, האישיות שלו היא נרמול, השיער שלו הופך אדום שוב (במקום להפוך בלונדי בלונדר) והוא גדל שוב.

אני אוהב לכתוב, אבל אני יושב כאן ובוהה במסך ריק, חושש שאני לא יכול לעשות צדק הסיפור של פפסי. אני חולק את הסיפור הזה עם כולכם בתקווה שזה יעזור למישהו אחר. אנחנו אימצנו פפסי על כשהיתה 6 חודשים ישנים בדצמבר 2003. היא הייתה כלב כזה ייחודי ומדהים, אבל לא כולם בדרך המיוחדת משלהם?

היה לי פפסי גור-ברדס בעיקר נורמלי, אך סובל מיותר מחלות מאשר רוב הכלבים לעשות. לאחר שפנתה שלושה, היא פיתחה פצעים בפות שלה. לאחר כמה נסיעות לווטרינר, ולאחר מכן מיתוג וטרינרים, ומנסה כמה אפשרויות יותר, אנחנו שוקלים ניתוח לשחזור פותה. עם זאת, היא התחילה ללכת במורד ההר במהירות. היא איבדה ממשקל, טלטול, ויותר מכל, פשוט ידעתי שמשהו לא בסדר. הלכנו לוטרינר לאחר הווטרינר שבו כל מה שהם פיטרו אותי ואמרו שהיא הייתה "רק מזדקנת והתיישבה." בשלב זה לא היה לי אותה במשרדו של הווטרינר בכל שבוע במשך חודשים. אפילו ניסינו מיתוג וטרינרים כמה פעמים. האנרגיה שלה הייתה פוחתת במהירות. בקרוב, היא לא יכלה אפילו לצאת מהחצר מבלי נשכב ולקחת הפסקות. היא מתקשה פעולת מעיים. לקחתי אותה למשרדו של הווטרינר שוב, שם הם אובחנו עם קוליטיס. יש לנו בית, והיא לא יכלה לצאת מהמכונית.

ידעתי שזה זה, אז יש לי רק עכשיו חזרנו למכונית ונסעתי לשיקגו - העיר הגדולה. בתוך 10 דקות שלנו להיכנס לבית החולים החירום בשיקגו, היא אובחנה ראשונית עם מחלת אדיסון, ונאמר לי שהיא כנראה לא הייתה עושה את זה עוד לילה ללא טיפול. היא נשארה שם 3 או 4 ימים בזמן שהם הכניסו אותה לנוזל עד, וכוחה בחזרה. היא עשתה בדיקת ACTH כדי לאשר מחלת אדיסון. אולם ההקלה שבאתי היה לאסוף אותה מבית החולים, גם אני היה הרוס ללמוד כי טיפולה יעלה כמעט $400 חודש. לא היה לי מושג איך אני הולך להרשות לעצמו, אבל אנחנו הולכים למצוא דרך.

זה היה רגע שהתחלתי לחקור בעצמי, ומצא הקבוצה של K-9 אדיסון שאני חב את חיי של פפסי ל. הם עזרו לי להבין את המחלה, כיצד לפרש בדיקותיה, ולקבל אותה במינון הנכון של תרופות. לאחר ש, אנחנו אף פעם לא הסתכלנו אחורה.

בנוסף ל 1.4 מיליליטר של כל Percorten-V 28 וימים 1 מ"ג של פרדניזון יומי, פפסי גם לקח כמה תוספים. היא בסופו של דבר לחיות 7 עוד שנים נפלאות במינונים הנכונים של התרופות שלה ש, דרך אגב, רק עלה לי פחות מ $80.00 לחודש. פפסי חי עד 11 ישן וחצי שנים, וזה די גדול ל 130 כלב קילו. פפסי מת מסרטן ביום שלפני חג ההודיה ב 2014.

מקבל אבחנה של מחלת אדיסון יכול להיות מפחיד ומפחיד, אבל פפסי היה הוכחה לכך שאתה יכול לחיות חיים מאושרים משמעותיים עם התרופות הנכונות. בגלל פפסי, לכולם שנגעו בה למדו כל כך הרבה על חיים ועל אהבה וידידות. היא תחסר לנו מאוד.

 

ולנטינו נכנס לחיים שלי בשינה לפברואר 2007 כאשר הוא הפך האומנה שלי אחרי שיחה סגורה במקלט להרוג גבוה. הוא היה חצי שעה מלהיות מורדמים. הוא היה רחוב כחוש החסר ביותר של השיער שלו על צדדיו (עורו היו ורוד בהיר מבריקה!) ורצועה של שיער בלונדיני כמו מוהוק במורד גבו, משקל בקושי 30 £ – הוא עכשיו 55 £ בריא. זה לקח 3 חודשים כדי להחזיר אותו לבריאות, ולעלות במשקל. באותו זמן, שהפכתי לכישלון אומנה, ולנטינו היה כולו שלי! הוא ישן רוב אלה ראשון 3 חודשים בין ארוחות וסיר הולך לפני שהוא נראה כמאוששים. הוא התחיל להיות סימפטומים של עייפות, חוסר האנרגיה וחוסר היכולת לקבל ב/ יצא מהמכונית במשך כמה חודשים ובזמן שהוא מעולם לא איבד את התיאבון שלו לגמרי, הוא התחיל לנקר באוכל שלו מנסה לאכול, ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל הווטרינר שלנו בזמן (בפעם האחרונה!) דחה את התנהגותו כ “פועל מתוך”. ואז הוא התמוטט ב דצמבר 2007 והמסע שלנו עם מחלת אדיסון החל. הווטרינר שלו לא יכל “להתאים” ולנטינו בשבוע נוסף והלכנו לווטרינר של חבר שהצליחו להשתלב ב. קשה לדעת אם המודעה שלו הייתה יכולה להיות שעווה ופגימה לפני שהוא היה כל כך חולה כשהגעתי ראשון. קריסתו הייתה בדצמבר 19, הוא בילה 2 ימים בבית החולים המיוחדים, ועל ידי דצמבר 25, הרגיש מספיק טוב כדי לנסות להתחמק עם ברווז חג המולד שהניקוז בכיור המטבח – למזלנו הוא תפס en שעת והברווז שרד להיות מוגש לארוחת ערב חג המולד כמתוכנן!

ולנטינו החלה ב Florinef / מורכב fludrocortisone ב .4mg (נמוך יותר ממומלץ למשקלו) ו2.5mg פרדניזון ב 12/07 – אבל אלקטרוליטים היו מושלמים (!) במשך שנה. לאחר שנה, אלקטרוליטים יצאו מכלל שליטה, היה והוא מגביר שבועי שלו Florinef, עד שהוא הגיע ל2mg אבל אלקטרוליטים עדיין לא היו תחת שליטה.

מצאנו וטרינר 1.5 שעות משם שהייתה מוכן לעבוד איתנו ולהתחיל ולנטינו ב1.8ml, שנחשב “מינון נמוך” ב 2009, המינון הסטנדרטי היה קצת מעל 2ml (אני זוכר שחשבתי שאני אפילו לא הייתי מקבל 2 מינונים מתוך בקבוקון אחד בעלות חודשית של כ $100 רק לPercorten-V!) במהלך השנים, צמצמנו לאט על ידי 10-20% בכל פעם. התחלנו ב1.8ml ב 7/09 ואפילו לא להגיע ל1ml til 9/10, .75מיליליטר ב 6/11, .5מיליליטר ב 10/13, .4ml הנוכחי ב 9/14. כולנו היינו הרבה יותר שמרני כבר אז, ולא היה לנו מספיק מידע על הולך להפחית את המינונים………אלא דרך החוויות של חברים אחרים בקבוצה. זה היה כל הטריטוריה החדשה! אם המחקר במינון הנמוך היה זמין ב 2009, אנחנו יכולים להתחיל ב.95ml והגענו למינון האפקטיבי הנמוך ביותר של ולנטינו שהרבה יותר מוקדם והצילו הרבה כסף על בדיקות Percorten-V ואלקטרוליטים חודשיים כבונוס. אני לא יכול לומר מספיק על להיות במינונים נמוכים יותר ההבדל הפך באופן לנטינו מרגיש לאורך כל החודש עם אלקטרוליטים להישאר די קרובים לאמצע הטווח בין מנות. הוא בילה את השנים עושה “בסדר” – מצוברח, רדום ל 2 שבועות אחרי כל ירייה, מרגיש קצת יותר עליז כשבוע לפני הזריקה הבאה שלו הייתה בשל, אז מרגיש רדום שוב כשהגיע עוד ירייה – אבל עכשיו הוא עושה “גדול” כל החודש ארוך במינון נמוך בהרבה של Percorten-V! יחד עם הפחתת Percorten-V האחרונה, אני כבר יכול גם להפחית פרדניזון ל.5mg – הוא רחף בין .75mg בחורף כדי 1.25mg בקיץ לשנים. גם אנחנו עברנו פרדניזולון נוזלי כמו האנזימים בכבדים שלו הפכו גבוהים והוא מזיל הרבה……….

PS – מצוקתה של ולנטינו כחולה, תועה לא רצוי הייתה ההשראה למחויבות שלי עמוקות והמעורבות בנושאי רווחת בעלי החיים בסן אנטוניו! כמה כלבים בדיוק כמו ולנטינו מתו משום שלא היה אחד להגביר אותם לפני החובה 72 תקופת ההמתנה התועה hr פגה?

 

ההצלה שכל הגורים עוקרו או סורסו לפני שלקחו הביתה. ארגוס היה מסורס בגיל חודשים, והבאנו אותו הביתה מאוחר יותר באותו יום. יומיים לאחר מכן הוא היה קר כקרח ורועד קשה מאוד. צפינו אתר חתכו לסימנים של זיהום ועטפנו אותו בשמיכות כדי לנסות לחמם אותו. באותו אחר הצהריים לקחנו אותו לווטרינר שעשה את הניתוח (45 דקות נסיעה). הווטרינר אמר שהייתה לו בתגובה לניתוח ויהיה בסדר. הוא נתן לו זריקה והושיט לי כמה כדורים לתת בימים הקרובים. בבוקר הבא, הוא היה הרבה יותר טוב. הלכנו לראות הווטרינר שלנו לבדיקת הגור החדשה. הם מייד לקחו את הכדורים שנתנו לנו ואמרו לא צריך להיות נתון גור אלה. אני לא זוכר מה היו הכדורים, אבל הבעיטה הייתה Dexamethasone ועכשיו אני מאמין שזה מה שהוציא אותו ממה שקורה.

הוא היה גור שונה מאוד מכל שהיינו לנו לפניו. הוא היה הרבה יותר מכל mellower גור שהכרתי. במבט לאחור, זה ברור שהוא מראה סימנים של אדיסון שלו מהיום הראשון. הוא עלה וירד במשך כמעט שנתיים. במהלך תקופה זו, איבדנו "האח הגדול שלו,"טיפח שני גורים במשך כמה שבועות בכל, ולאחר מכן הביא את גור אחר לבית שלנו. בדצמבר 6, 2010, Argus להפסיק לאכול. בכל יום התקדם לעוד סימפטום (חולשה הסוף אחורית, רוֹתֵת, קר כקרח, וכו '). הווטרינר שלנו אמר שהוא היה חיידקים בבטנו – הוא יתגבר על זה - להאכיל אותו אורז מבושל (אין בדיקות היו לרוץ). כמה ימים לאחר מכן, הלכנו לוטרינר אחר שאמר אבריו כיבוי והוא מת – תן לו ללכת!!!! כפי שבוצעתי Argus, מונח על זרועותיי לווטרינר השלישי, חשבתי שאני לעולם לא להחזיר אותו הביתה. הווטרינר נתן לו נוזלים ורץ בדיקת דם, בדיקות צואה, צילומי רנטגן, כל העבודות, והחזקתי אותו שם. באותו הלילה היא התקשרה ואמרה ש, “אני חושד שמשהו שאני רוצה לבדוק בבוקר.” על ידי באותו לילה, היא מסבירה את כל העניין אליי. הוא נשאר על נוזלים וקיבל הזריקה הראשונה שלו. עד לנקודה זו, בעוד בעלי ואני בתורו יושב איתו, הוא נתן לנו תגובה קטנה. הווטרינר לא רצה לתת לו ללכת הביתה, כי הוא עדיין לא לאכול. היום הבא, הלכתי ואמרתי לה שאני רוצה לקחת אותו הביתה. היא הסכימה לבסוף אם הבטחתי להביא אותו באם לא הייתי מקבל אותו לאכול בעולם הבא 12 שעות. כשהבאתי אותו, הוא קפץ עלינו והווטרינר אמר, “כֵּן, הוא צריך ללכת הביתה!” אז הוא הגיע לאט בסביבה כדי אכילה ועברנו את חגיגות חג המולד בביתה של אחותי והיה שקטים וזהיר עם כל מה שעשינו. עכשיו זה וטרינר אמר לי להביא אותו בכל 28 ימים לבעיטתו, לתת לו פרדניזון בכל יום והוא יחיה חיים נורמלים.

ארגוס הוא 60 קילו, וניתנה 2ml של Percorten כל 28 ימים במשך תשעה חודשים על ידי הווטרינר טק. הוא קיבל 5mg של פרדניזון במשך כמה חודשים. הדבר הראשון שמצאתי היה מידע על פרדניזון. היינו נותנים לו בלילה ואני מצאתי אותו צריך לקבל את זה בבוקר, כדי ששינינו את זה. ואז קראתי מאמר על המינון ויש לנו שעד 2.5mg. על ידי החודש השמיני ראיתי שהחיים 'ארגוס לא היו נורמלי. לא היה לו אומץ. הוא נראה אדיש. הייתה לו יותר מקיום מאשר חיים! כלומר, כאשר אני סוף סוף מצאתי קבוצת אינטרנט. בדיקות דם ואלקטרוליטים - מה? כל זה לא היה נעשה. זה היה זמן לעוד ירייה והלכתי בלדבר לווטרינר (מי שלא ראה בכמה חודשים). היא עברה לגור בצפון כדי לפתוח פרקטיקה שלה. בקשתי לדבר עם אחד הווטרינרים האחרים. הווטרינר שהיא בעלת המתקן אמר לי בדיקות אלו נעשות אחת לשנה והמנה של Percorten רק לשנות אם המשקל שלו השתנה ולעולם לא אוכל לעשות את הזריקה עצמי. הוא לא היה מוכן להקשיב למילה אחת שאמרתי ולא מסתכל על המידע שניסיתי להציג לו. הגישה שלו אמרה לי שאני צריך להתחזק ולהתחיל לבצע שיחות טלפון. אני טלפון ראיין כמה וטרינרים במשך כמה ימים הבאים. כולם יודעים הכל על אדיסון של. וטרינר אחד לבסוף התקשר אליי ולפני שהספקתי לשאול אותה משהו, היא שאלה אותי מתי אלקטרוליטים (“Lytes”) נבדקו אחרון. כשהיא סיפרה לי שאנחנו צריכים לעשות את זה קודם כדי לראות אם הוא היה מוכן לעוד ירייה ואם זה יש להפחית, ידעתי שזה היה הווטרינר שאני צריך לנסות. לאחר שקבל את תוצאות lytes הווטרינר אמר לי, "יש לנו המתנה ארוכה, זה לא פלא שהוא לא מרגיש טוב, הוא מאוד על תרופות. "ליטל היא ידעה בדיוק כמה זמן של ההמתנה! בדקנו lytes פעם בשבוע במשך שלושה חודשים. זה היה קצת יותר מ 100 ימים שבם סוף סוף K קם לקצת מעל אמצע הטווח. היא התחילה אותו ב0.5ml באותו זמן ולחודשים הבאים, הוא הונמך עד שהגענו 0.3ml. לאחר מספר חודשים, אנחנו צריכים להחזיר אותו עד 0.32ml. המינון שעובד נהדר לחודשים רבים. וטרינר זה היה נהדר עם Percorten, אבל לא באמת חושב שיש להוריד פרדניזון. שאלתי אותה אם היא הייתה נותנת לי לנסות, בידיעה שהייתי רואה אותו מקרוב, והיא הסכימה. עכשיו הוא מקבל 1mg יומי.

ועכשיו, הנה אנחנו, עם התרופות מותאמות, כמעט ב 6 שנים, יש לנו את הגור שהוא היה צריך להיות במקום הראשון!

 

אנחנו אימצנו לקסי מהמקלט המקומי שלנו בחודש יולי 2010. היא מוערכת בכ 4-5 חודשים ישנים באותה העת. בעלי ואני הבאנו אותה הביתה ב “משפט” בעוד שלנו 2 בנות היו שם במחנה הקיץ, כבעל שלי יש אלרגיות וצריך לראות איך הוא יגיב. ובכן, ידעתי הרגע שהיו לנו לקסי בטיפול שלנו שהיא לא חוזרת למקלט ש – בעל היה פשוט צריך לחיות עם אלרגיותיו!!

ימים ספורים לאחר שהיית איתנו, היה לי לקסי פרק של הקאות ושלשולים, ונסיעה בהולה לווטרינר שבו היא נמצאה שלילית לparvo ונשלחה הביתה עם הוראות לכלב מזון ליום ולאחר מכן להתחיל דיאטה תפלה. היא ניתרה בחזרה בסדר, ומעל הבא 2 שנים היינו הולכות על שיש מדי פעם התקפים של הקאות ושלשולים אבל זה לא נראה שיש משהו רציני מדי. היא הייתה מאושרת ופעילה, ונראה היה בעיקר בריא. באביב ובקיץ של 2012, שם לב סימפטומים אחרים, כולל עיני הסמיך, דלקות אוזניים, ובעיות עור והפרווה. היא התחילה ללקק את כפותיה יתר על המידה, עד לנקודה של חספוס. בעיות הקיבה המשיכו והחמירו. היא עייפה בקלות עם תרגיל והייתי ישנה בשעתי הבוקר, אפילו לא טרח לקום לאכול ארוחת בוקר. באחת שבתות בתחילת דצמבר, 2012, אנחנו השתתפתי במצעד חג המולד המקומי ולאחר מכן לביקור בפרק הכלב. לקסי רק הניח שם ככלבים אחרים באו ורחרח אותה – כך שלא כמו לקסי. מאוחר יותר באותו הערב, אני עשיתי את הביקור לאחר שעות לווטרינר עימה, כשהיא רועדת והריחה מצחיקה (כמו אמוניה). הווטרינר בדק אותה ולא ראה שום דבר ברור לדאגה, ואמר שיחזור למחרת לעבודת דמים אם הייתה נדמתה שהיא הולכת ומחמיר. ובכן, באותו הלילה היה נורא, עם לקסי רועד לרגליים שלי בזמן שניסינו לישון. חזרה לוטרינר למחרת לעבודת דמים. למרבה המזל, הווטרינר שלי חשד אדיסון של כשראה bloodwork. בשלב זה, לקסי היה חולה מאוד ואושפז בבית חולים לנוזלים ובדיקת ACTH, שחזרתי חיובי.

להרים לקסי להביא אותה הביתה היה מדהים, זמן רגשי, כשהיא רצתה אלינו עם אושר כזה ולא היה עין יבשה במרפאת הווטרינר!! בשלב זה, שמצאתי דרך לעזור לקהילה של אדיסון באינטרנט והיה וטרינר גדול שהיה מוכן לנסות משהו חדש – במינון נמוך Percorten. היום, לקסי הוא 70 קילו ולוקח 0.4 מיליליטר של Percorten, יחד עם המנה היומית שלה פרדניזון.

אני מאמין שלקסי נכנס לחיים שלי מסיבה. הערב במקלט שהיה אמורה מוות בטוח בשבילה, אני משוכנע, והמשפחה שלנו היא מסוגלת לספק לה טיפול המיוחד שהיא צריכה. בגללה, יש לי חדש “חברים” בכל רחבי העולם. אני יכול לומר בכנות שלקסי מעולם לא היה טוב יותר – האבחנה של אדיסון הייתה בשום פנים וגזר דין מוות, אבל במקום זה היה חכירה חדשה על חיים!!

 

אני אימצתי דהרמה ממקלט המחוז כשהיתה 8 שבועות. היא הייתה אחת מ 7 גורים, חיים בבית אומנה. אני שמה לטבעה המהורהר; עיניה משתקפות במים עמוקים. לעתים קרובות אני מתבדח שיש לה אישיות רק אמא יכולה לאהוב; היא פשוט כל כך ... אה, מוזר. היא ההפך מכל הדברים הכלב סטריאוטיפי. כשהיא הייתה 5 שנים, אני בא הביתה מהעבודה, ביום רביעי, כדי למצוא 7 מקיא, ו 4 שלשול. לקחתי אותה לווטרינר למחרת בבוקר. במהלך הבא 3 שבועות(וכמה מאה דולרים), הווטרינר שלי 10+ שנים רצו בדיקות דם ו, סופו של דבר, שלח אותנו הביתה עם אבחנה של הסרטן (המבוסס על "25 שנים של סינון"), בקבוק של טבליות פרדניזון 20mg, וטפיחה אוהדת על הראש. הלכתי לדעה 2. שבועיים וכמה מאה דולרים (יותר) מאוחר יותר, נחתנו בבית חולים מלא של מומחים. אחרי העבודה, ביום רביעי בלילה, הם עשו את בדיקת האולטרה-סאונד. עדיין אין תשובות; כ" מומחה "יהיה ביום שלמחרת. מישהו הזכיר בדיקות לאדיסון של (עוד $250). תמונת האולטרה-סאונד הייתה $500+, ואני מודה, הייתי בסופו של השנינות שלי, תוהה איך אני יכול להמשיך לשלם עבור אינסופי מבחן עם תשובות. אמרתי להם שהייתי לישון על זה, ולחכות לפרשנות נוספת של בדיקת האולטרה-סאונד, למחרת.

למחרת בבוקר, ב 4:20 תוֹאַר שֵׁנִי, הרגשתי תחושה מוזרה על הצוואר שלי. זה היה הנשימה של דהרמה, בקושי. ראשה היה על כתף שלי, וזה לקח לי קצת להבין שנשימתה הייתה חלשה ולא יציב. פתאום, הבנתי גופה מעוותת להחריד, כמו כעך. עיניה היו ריקות לחלוטין. קפצתי מהמיטה, זרק על בגדים, אספת אותה בשמיכה, ורצתי למכונית. רצתי ברחבי העיר, למקום שהייתי בלילה שלפני. למרבה המזל, הייתי במקרה שמתי לב שהם היו 24 מתקן שעה. אני עשיתי את 45 טיול דקות ב 25. כפי שרצתי דרך הדלת עם דהרמה בזרועותיי, הלב שלה הפסיק. וכך גם הנשימה שלה. אני הושטתי לה לדיילת ואמרתי, "בבקשה לעזור לה".

וטרינר החירום בתפקיד ביצע נס, והבאתי דהרמה חזרה לחיים, ללא כל ניזק בלתי הפיך. אבל אנחנו עדיין לא יודעים מה לא בסדר איתה. מבחן ACTH בוצע, אך התוצאות היו לוקחות 24 שעות. הם לא היו בטוחים שהיא תחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. הם עשו את ניתוח גישוש, על סמך מה שהם ראו בתמונת האולטרה-סאונד. הם חשדו חסימה. כל מה שהם מצאו היה בלוטת יותרת הכליה קטנה באופן חריג. אני לא יודע איך היא שרדה את הניתוח. שני ניסים ביום אחד.

הבא, חיכינו. נאמר לי ש, אם זה לא היה אדיסון של, אז לא היה כמעט שום דבר שהם יכולים לעשות, מאחר שכבר נבדקו ל, וניתוח חיפש, כל אבל המעורפל ביותר.

למחרת, כשקבלתי את השיחה אומר לי שזה היה, למעשה, מחלת אדיסון, בכיתי דמעות שמחים בלתי נשלטות. באותו רגע, השלמות של המתח והחרדה של מסע הייסורים שלנו שטפו אותי בזרם של הקלה. זה סוף סוף נגמר. לבסוף היו לנו תשובה.

מאז שאני בא לידי ביטוי ברצף של אירועים ש. הכמות המטורפת של כסף זה עולה כדי להגיע לאבחנה (בואו נגיד החשבון הסופי היה יותר ממה שהוצאתי על המכונית שלי) זה מספיק כדי לגרום למישהו כדי לשקף. החרטה היחידה שלי היא הסבל הנורא שעברה על הדהרמה. האתגר היחיד שלי הוא סולח הווטרינר המקורי ששלח לנו את הדרך ש. הניסיון הזה לימד את אמא של שני ילדים בוגרים על סוג חדש של אהבה. אחד השורר, למרות שזה לא בהכרח צריך.

 

גרייסי הוא 10 גיל 134 פאונד אנגלית מסטיף. גרייסי התעלל עד שהיא 6 חודשים. באותו זמן אז היא ניגשה אל משפחה אוהבת. לצערי, החיים כי הגיעו לקצה מוקדם מדי עם התאונה הטרגית. הבעל והילד משפחתה נהרגו בתאונת דרכים. גרייסי ניחם את אמו על הבא 6 חודשים. האם אז היה צריך לעבור ולא יכולתי לקחת גרייסי איתה. זה הכאיב לה כל כך הרבה. היא הביטה לתוך קבוצת הצלה.

האמא המאמצת הבטיחה לה שהיא תחכה המשפחה המושלמת לאמץ גרייסי. גרייסי נשאר אומנה עבור זמן ארוך מהרגיל.

היה לי כלב מסטיף שאובחן עם אדיסון של ב 7 חודשים. She was the runt of her litter and was on death’s door when I rescued her. ברגע שגילינו לה אדיסון של, שתחיה עד 4 ישן וחצי שנים. הכליות שלה, which were never formed correctly finally gave out on her. She was my first mastiff and I fell in love with the breed despite the issues she had. החלטתי שאני צריך להציל עוד אחד.

מצאתי גרייסי באתר האינטרנט של קבוצת ההצלה התחלתי לעזור עם. הייתי פשוט נמשך אליה וסיפורה. דיברתי עם אמא שלה אומנה במשך שעות על אותה. שנינו ידענו שהיא הולכת לבוא אליה לנצח איתי הביתה. היא היתה כמה שעות נסיעה כך אמא אומנת ואני נפגשנו באמצע הדרך.

מייד גרייסי ניגש אליי הבת שלי, והיא נשענה על הרגל שלי וישבה על הרגל שלי. הגגון הוא הכל בשביל מסטיף. אם הם להישען לך שהם אוהבים אותך. It was love at first sight for me and my kids.
הרצה קדימה אל 7 חודשים אחר כך, גרייסי התרסק ולא יכולתי לקום המדרגות שלי. הבן שלי נשא אותה מעלה אל תוך המכונית הבהלנו אותה לווטרינר הנפלא שלי. אני לעולם לא אשכח את היום הזה. גרייסי היה על IV וה ב מלונה איתי יושב על הרצפה לידה. My vet walked in and sat on an empty kennel. He told me that he was going to do the test for Addison’s or that she could have some type of cancer.

למחרת כל ארבעת הווטרינרים שלי נכנסו לחדר ואמרו לי שהיא אכן יש אדיסון של. אחד מהם אמר שהוא נשאר ער חצי הלילה מחפש Mastiffs עם AD ויש פשוט לא היו יותר מדי (באותו זמן הוא לא ראה דבר). הם אמרו לי שהם מצטערים כי אני עכשיו היה מסטיף Addisonian השני שלי.

אמרתי להם שהייתי שמח שזה אכן אדיסון של. כבר ידעתי אדיסון של היה לניהול כלב יכול לחיות חיים מלאים ונורמליים עם זה. גם לי היו קצת מתרופות שנשארו מן הילדה הראשונה שלי. הבחורה הראשונה שלי לקחה .8 מ"ג Florinef 2 פעמים ביום. התחלנו גרייסי באותו מינון והמשכתי לשחק איתו בשנה הבאה. היא סוף סוף מצאה את דרכה 1.5 מ"ג Florinef 2 פעמים ביום. היא כבר באותו מינון עבור 7 שנים.

אף אחד לא יכול להגיד לי כי הבחורה הזאת לא הייתה אמורה לבוא לגור איתי. אמא המאמצת דחתה מאמצים פוטנציאליים אחרים בגלל ההבטחה שנתתי הבעלים לשעבר הבעלים של גרייסי כדי למצוא את המשפחה המושלמת.

כאשר גרייסי היה 4 היא איכשהו יצאה לחצר שלי על ידי הולך תחת הגדר שלי. מעולם לא חשבתי 134 כלב קילו ילך תחת הגדר שלי אבל היא עשתה. היא דרסה מלאת מכונת Animal נאלץ לקבל אותה על ידי עֲנָק המוט מפני שהיה אגרסיווי. השכן שלי ראה מלאת חיה איתה ואמר להם כי היא גרה איתי. הם דפקו על הדלת שלי על יום ראשון זה. הם היו הצד הטוב שלה מולי אז אני לא יודע שהיא נפגעה. אז הם פנו אליה והיא הייתה לי חתך עמוק בחזה. המכונית שלי היתה במוסך ולא היתה לי שום דרך להשיג אותה לווטרינר ER. פיקוח על בעלי חיים הסיע אותי.

ואני מתרוצצים בדלת צועקת שהיא הייתה אדיסון של.

הווטרינר תורן היה בעלה של אחת הווטרינרים שלי שטיפל גרייסי. גרייסי היה על הדלתות של המוות; היא ההלכה אפורה רפויה. הם במינון שלה עם כמויות גבוהות של פרדניזון ולשים צינור חזה. היה לה אוויר סביב ריאותיה. מאז וטרינר ER יכול לדבר וטרינרים שלי באותו לילה, התוכנית הייתה גרייסי לווטרינר שלי בבוקר לניתוח. The ER vet was just not comfortable working on a dog with Addison’s.

The next day my wonderful, amazing vets waited until their lunch hour to do her surgery so all four of them could be in there and monitor her. Her sternum was broken and they could not do anything about that. They were able to close the wound and keep her safe. She recovered from that.

I fixed all of my fencing however, from that day forward she is very scared of cars on the roads.

About a year after that, Gracie started to gain lots of weight. My wonderful vets (have I mentioned how much I love my vets) did a thyroid test and sure enough she had low thyroid. The weight came off as soon as she was put on meds and she was back to her happy healthy self.

In 2011, tragedy struck my household. My children’s father was killed in a car accident. Gracie is the kind of dog who reads people so well. She comforted me and my children the same way she did with her first owner.
Gracie continues to be by our side whenever we are feeling down. Once again, no one can tell me that this girl was not meant to be in our lives.

About a year ago Gracie developed acute onset glaucoma and went blind in her left eye. My vets were able to shrink her eye so she would no longer be in pain. She could lose her other eye at any time, but so far the drops I put in her good eye are working.

Gracie also has chronic subcutaneous cysts all over her body. She has two that keep popping and becoming infected. She now takes antibiotics every 30 days for 10 days and that is working well. Because of her age and her Addison’s, the vets and I have chosen not to remove the cysts.

Through all of this, Gracie has always been a fighter and a champion. Nothing gets her down. My vets continue to be amazed by her.

Gracie turned 10 on Feb. 5, 2015.

No one thought she would live this long. She is still a happy girl, gets around great and is the love of my life. She is truly my heart dog.

This is more than a story of a dog with Addison’s; this is a story of a dog that was put on this earth to comfort her families though the good and the very bad times.

Addison’s is just one part of her story but it also shows that a dog with AD can live life to its fullest and get through the tough times also.

 

Kindle is a grey Belgian Shepherd (Tervueren) born in 2007. She was always (hindsight is a wonderful thing) a fussy puppy with food but otherwise normal for the first few years of her life and excelled both in the breed show ring and in her first agility competitions.

In August 2011, she started to appear a little lethargic – seemed fine otherwise but just didn’t have her normal drive in training and was just a bit quiet. A week later, she threw up a whole chicken neck which she had been given for dinner 2 nights prior so off to the vet we went. By this stage her litter sister had just been diagnosed as Typical Addison’s so I made the vet aware but as her sodium and potassium readings were normal, the vet dismissed this possibility. He did pick up an issue with her heart so we had a full heart test done which did show some anomalies in the rhythm. We were referred to the National Veterinary training facility who listened to our story and the first they did was run an ACTH test and bingo we had our answer. Kindle had Atypical Addison’s.

For the next 18 חודשים, she was maintained on Prednisone alone and got her drive back, continued to compete in agility and was very well indeed. We had moved cities and really fell on our feet finding a relatively young vet who had been really involved with a few Addison’s cases during his first couple of years in practice.

In the December of 2012, we were out of town at a show and she just didn’t seem “right” on the Saturday morning. We whipped her to the vet who did bloods and told me she was in full renal failure and would probably not last the night. עם זאת, one look at her sodium and potassium levels told me she was in an Addisonian crisis and I convinced the vet that this was what was going on. It is often hard to get out of town vets to listen to you as he did not know her history and also happened not to know anything about Addison’s either. He was great, however, and went along with the mad woman who insisted he write a script for Florinef which I grabbed from the local pharmacy. He looked up starting doses and she stayed at the clinic overnight. I will always be grateful that he listened and tried for me as the prospect of driving around a strange city on a Saturday afternoon trying to find someone who knew about Addison’s really did not appeal.

He rang first thing in the morning to say that she was bouncing around the cage, had ripped out her drip line and was generally being a pain in the butt. He could not get over the difference to the very sick dog who had arrived the previous afternoon. They ended up keeping her in for 48 שעות, at the end of which I think they were well pleased to get rid of her 🙂 . She was “helping” in the kennels and getting cuddles from everyone.

Like most, I have learned a lot about the disease in the years since her diagnosis. She is now a happy, healthy, energetic, nearly 8 year old who screams around like a puppy with absolutely no side effects at all. She is the biggest gannet around food and will eat anything – we now have to be careful she doesn’t get overweight – what a difference!

She retired from agility at 7 years only because she had broken her leg as a 2 גיל (she really has been my problem child) and I wanted her to stop before it caused a problem for her later on.

Her medications are just part of our everyday life and you would never know she has the disease. Her Florinef dose is pretty high but it is what it is and she is fine on it. Those out there promoting information and assistance to people with Addison’s dogs are amazing. Thank you all!

 

Skye is a beautiful Tervueren who shares her life with Denise Strom in Sweden. To save you some “googling”, a Tervueren (alternate spelling Tervuren) is a Belgian Shepherd, named after a village in Belgium. Skye now weighs 24kg (53 lb) and is 6 שנים. She was diagnosed with Typical Addison’s just one year ago early in 2016 at the age of 5. She was treated with Florinef initially and managed very well although her sodium levels were always on the low side.

Then throughout October & נוֹבֶמבֶּר 2016 she suffered numerous bouts of bloody diarrhea. Increased doses of Florinef, up to 0.8mg daily, and extra prednisone failed to prevent recurrences. Denise joined CARE in November and presented Skye’s symptoms while asking for advice. She credits Merrie Gahr Spiekerman who asked if Skye had been checked for pancreatitis. Denise was pondering this possibility when Skye got diarrhea again and this time she could not stand up. Skye was rushed to the Emergency Clinic where they performed a “quick test” which was positive & pancreatitis was later confirmed by the specific cPLI test. Luckily, it was a mild attack. Skye received pain relief, an increase in prednisone, and most importantly, her food was changed to a low fat diet.

Denise waited two months before reporting on Skye’s progress to make sure that all went well. Since the change in diet almost 2 months prior, Skye has been healthy and stable on Florinef 0.6mg and 5mg hydrocortisone, and her electrolytes are great. Denise’s vet is reluctant to reduce the hydrocortisone at this time since Skye has been doing so well.

Skye had never had bloody diarrhea before she got Addison’s so this was one symptom that stood out. Denise wanted to tell Skye’s story because she suspects that Skye is not the only dog with increased susceptibility to bloody diarrhea and/or pancreatitis following an Addison’s diagnosis. כמובן, this may not be applicable to others, and in fact it has not presented as a highly probably issue among the many canine members in CARE, but it is worth bearing in mind.

Skye – Denise S.
לחץ על תמונה להגדלה

Denise sends her sincere thanks to the members of CARE, in particular to Merrie. She notes that the Florinef information in CARE’s files does make reference to avoiding fatty foods, something she was not aware of before.

Daisy is a Jack Russell Schnauzer mix who shares her life with Amanda Hutcheson & her husband Justin. She currently weighs 14.8 lb and is treated with 0.2ml of Percorten every 28 ימים. Daisy is roughly 8-10 yrs old, she certainly didn’t come with a birth certificate!

Daisy was picked up from an older couple in Texas who was coming to visit family in Beaufort SC where Amanda lives. They listed her in many online “dogs available” groups with no success. Amanda heard of her and immediately took her in, with her hair completely matted and basically looking & smelling very gross. Daisy was shaved down, bathed, and got a clean bill of health from the vet. She had found her forever family!

Two years later, in March 2014, Daisy got run over by a golf cart driven by Amanda. About a month later, Daisy’s mood started to change, her appetite decreased, and she was dehydrated. A visit to the vet for a steroid shot and some IV fluids seemed to perk her up & she was back to her normal self.

Another month went by and the same things happened again, so back she went to the vet. This time they did bloodwork along with the usual steroid shot & IV fluids. The vet’s conclusion was that everything was perfect.

Another month, and now it’s June. Daisy crashed – hind leg weakness, dehydration, no appetite, not drinking, basically doing nothing. The vet who was contacted told Amanda to bring her in the next morning. Amanda slept in the bathtub with Daisy that night & got her to the vet early the next day. Daisy was barely alive. The team sprang into action to save her and she stayed at the clinic for over a week, fighting to stay alive. The vet suspected it was either Kidney Failure, מחלת הסרטן, or Addison’s. Thousands of dollars and about a week later, Addison’s was confirmed with the ACTH stim test on June 23, 2014.

Daisy came home weighing only 4.3 lb. and she was initially treated with Florinef. Amanda joined CARE early in July 2014. After her diagnosis, Daisy had 3 more Addisonian crises throughout the remainder of 2014. בדצמבר 3, she was switched to Percorten & daily Prednisone and she has remained stable ever since.

Daisy continues to impress everyone she encounters & loves them all. Florinef is a great option for dogs with Addison’s if their bodies can absorb it & they are on the correct dose. Daisy’s body just couldn’t metabolize it properly.

It’s been an amazing journey over the last two years with everyone that we’ve met in CARE. We are so very thankful that we still have Daisy with us and cannot thank this group enough for the knowledge & understanding everyone has. You all are a blessing and we are glad you all are a part of our lives.

One added note from CARE is that because of her experience with Daisy, Amanda decided to become a vet technician & has only one year left in her studies. Congratulations Amanda, and thank you Daisy.

 

שם לב שLucydog נראה לי דלקת בשלפוחית ​​השתן. לקחתי אותה לרופא ביום שישי את. הוא אישר שיש לה דלקת בדרכי שתן וגם דלקת אוזניים. הם משכו את הדם, אבל חיכיתי כדי לשלוח אותו לבקשתי מאז שיהיה עוד $200. הם היו מודאגים מכך שהיא לא הייתה אוכלת, אבל חשבתי שזה היה יכול להיות בגלל שהיא פשוט לא מרגישה טובה.

היא קיבלה אנטיביוטיקה ונראתה קצת יותר טוב, אבל עדיין לא היה אוכל. היה לה רעידות / רועד, אבל היא נוטה לעשות את זה כשאו חולה הרבה הדגיש. התחלתי לקבל מודאג כאשר היא אפילו לא לאכול מח עצם, למרות ש. אז שנינו היינו בעבודה יום רביעי. כשהגעתי הביתה, הלכתי בלתת לה מחוץ למלונה שלה ללכת בסיר ... והיא לא יכלה לעמוד. אפילו לא הצלחתי להגיע כפותיה לשתף פעולה כדי להשיג אותם שטוחים על הקרקע. אני נבהלתי ומייד הלכתי וקיבלתי את הטלפון, בשם ויל ואמר "לוסי לא יכולה ללכת." אני נקראתי אז הווטרינר, אשר לשמחתי לא סגר עדיין (הם היו ב 15 דקות) והם אמרו לי להביא אותה בהקדם האפשרי.
וויל הגיע הביתה שעה וחצי מאוחר יותר, או כך, והם היו מסוגלים לייצבה. הם חשבו שזה יכול להיות מחלת אדיסון, שהיה לשמחתי שניתן לטפל בי. הוא מציג בכלבים צעירים, שכיח יותר בנשים, והיה הרבה סימפטומים משותפים. עדיין חשבנו שזה יכול להיות התייבשות חמורה רק היה. לאחר 2 לילות מפחידים עימה בבית החולים כלבלב כי היא עדיין לא הייתה חזקה מספיק כדי ללכת, תוצאות בדיקת הדם אישרו מחלת אדיסון. זיהום UTI והאוזן דחף את גופה למשבר והיא הייתה כנראה קרובה למוות (מה אם אני היה תקוע בעבודה ל 45 דקות יותר באותו יום? omg). למרבה המזל, היא ניתנת לטיפול בזריקה חודשית, אחד היא תצטרך לשארית חייה. אבל החיים שיהיו ארוכים ומאושרים.

אז, עדיין יש לנו לוסי-חיים להסדיר המחלה שלה. אבל אני שמח לדווח כי כאני מסוג זה, לוסי בקול רם לועסת עצם מעוור שקניתי לה בכלוב שלה ממש מאחוריי. ומלבד כפה מגולחת שם הייתה לה השתנת IV והסופר-תכוף בגלל התרופות שלה התאוששות, היא פחות או יותר חזרה לאותו ol 'Lucydog. ואנחנו אוהבים את זה. אני מאוד אסיר תודה שהווטרינר שלנו נתן לה אבחון מהיר ונכון ויש לה בחזרה על רגליה (פשוטו כמשמעו) במהירות.